ע"פ שאגה במטולה / מחבר הספר- אוריאל בן עמי
משורר הספר - יוסף עוזר
להזמנת הרצאות: 0503332410
[email protected]
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,/ עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה, / שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי-לֶכֶת/ צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה. כך חרז לה שאול טשרניחובסקי ששעה לקריאה לבוא אל הארץ.
זאב ז'בוטינסקי קרא, ביידיש, כבר ב1934: "תנו ליהודים לעלות לארץ ישראל"! היו קולות נואלים אחרים שהניאו את היהודים מלעלות. ובהשתהות האיומה הזו, עלתה בגרמניה המפלגה הנאצית ובארץ ישראל החלה משתרשת אוכלוסייה ערבית שתצבור הנהגה ומסורת שתקרא תיגר על זכות השיבה של היהודים לארצם. שני המוקדים האלה- הנאצים באירופה והתגבשות הערבים בארץ ישראל יגרמו לשבר חמור בתחייה היהודית בארץ. רצח המיליונים באירופה והתנגשויות הדמים בארץ ישראל הם חטא האיחור בזיהוי הרגע הקריטי ההוא.
אורי צבי גרינברג, המשורר החילוני, בחודש נובמבר 1922 פרסם בכתב העת היידי לשירה "אלבאטראס", את השיר הנבואי - "אין מלכות פון צלם" ("במלכות הצלב"). בו הוא צפה בחדות את כיליונה של יהדות אירופה:
"אך אני אגידכם נבואה - הנבואה השחורה/ מעמקיה פה יעל עמוד הענן"... "כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות
ולפתע פה ביידיש יזדעקו האיקונות"... "ואתלה על ענפי העצים את מתי ערומים/ אשאירם בהפקר ירקבו לעיני מזלות
שהולכים בשמים"... "עשרה ייוותרו יהודים של פצעים שריד הפליטה של דמים/ כדי להראות שהייתה כאן אומה על ארץ הדווי של נוצרים".
לא מעט מנהיגים האוחזים בתפילה, קראו לקהילות לעלות - ממרחבי אירופה, אסיה ואפריקה לנטוש ולהימלט לארץ. ביטוי נושן אומר: "דעת חכמים יסקל" ומשמעותו בשפתינו- ליקוי מאורות כי מעטים שמעו ועשו. כך הפכה ההיסטוריה היהודית של זמנינו לדפים מוכתמים בדם כמו בבתי מטבחיים, במיוחד באירופה ואחר כך בארץ ישראל.
המעטים שהגיעו חרפו נפשם להתלכלך בשפיר ובשיליה, לטהר "אשה" "לבעלה" במעשים של חלוציות חילונית מפוארת. בכדי "לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, אָמְרָה התּוֹרָה: שְׁמִי שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדוּשָּׁה יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם". והאיש והאישה נדרשים גם השניים הראשונים מהשלוש: אלוהי ישראל עם ישראל ותורת ישראל.
למעטים, הראשונים שפגשו את הארץ וסללו, הקימו יישובים, נאבקו תוך מאבק גם בתנאי חיים קשים וגם במכשולים ששמו הערבים, להם מוקדשים השורות בספר זה ולדורות הבאים.
*
הספר "שאגה מן הגליל" נכתב בידי אוריאל בן עמי, הוא בן נהלל, הוא בן ארץ ישראל, הוא ששמע לקריאתו של חיים גורי: "אתה חייב. אתה בן נהלל, בן העמק, והם חלק מעולם הולך ונעלם. אתה חייב לכתוב את סיפורם לדור שכבר אינו יודע. בלי האנשים האלה – היינו אחרים".
ב 1962 הביאנו אבא [עלה מעיראק ב1951 לאחר שנמלט מדין מוות בגלל פעילותו ב"שורה"], מירושלים לעמק יזרעאל. המעשה הזה שינה את חיינו מקצה לקצה. המורה נעמי החליטה באחד הימים שילדי הכיתה, כולם יוצאי מרוקו שעלו למושב ברק ב 1957, יכירו את יישובי הסביבה. מי היה אלכסנדר זייד? היכן בית שערים? מהו קיבוץ? לטיול הופעתי עם חולצה לבנה. רק בשנת 2010, כששבתי עם ילדי למורה נעמי, היא ספרה לי: נדהמתי מהחולצה הלבנה שלך. מאין לאמא בתקופת הצנע חולצה לבנה לילד? כשחזרנו מהטיול שאלתי את גברת עוזר, אימך המדהימה, ברטה. והיא השיבה: שמעתי שיש טיול. במה ייצא הילד לטיול? ישבתי כל הלילה ותפרתי לו חולצה מהחולצה של אבא שלו.
מסקנה: יש סיפורים שרק נס מוציא אותם מאלמוניותם. תודה לאמא. תודה לאוריאל בן עמי. תודה לחיים גורי. תודה לקורא. ולראשונים- תודה.